ביקורת סדרה: אקדמיית המטריה – כתוב נפלא, משוחק סביר ומטה

סדרת קומיקס נוספת מגיעה לנטפליקס, וזה קורה ביום שישי, ה-15 בפברואר, אך הפעם מדובר ביצירה ייחודית למדי. “ אקדמיית המטריה ” (The Umbrella Academy) היא סדרת קומיקס קצרה של Dark Horse, חברת אינדי שאחראית על כמה סדרות וכותרים אהובים ויוצאי דופן, ביניהם “הלבוי” ו”עיר החטאים”. בהתאם, “אקדמיית המטריה” היא לא סדרה אינסופית של גיבורי על צבעוניים, אלא סיפור יותר סגור ובוגר.
הסיפור הזה ספציפית נכתב לראשונה על ידי ג’רארד וויי (Gerard Way), הסולן של להקת My Chemical Romance, שהתפתח כיוצר קומיקס במקביל להיותו מוזיקאי. אבל מהי בעצם אקדמיית המטריה?
העלילה
ביום אחד באוקטובר 1989, 43 תינוקות נולדו באותו הרגע. מה שהיה חריג בתינוקות הללו, הוא שאף אחת מהאמהות הטריות לא הייתה בהריון לפני רגע הלידה. מיליארדר תמהוני בשם רג’ינלד הרגרייב החליט שהוא חייב להשיג את התינוקות המסתוריים. הוא הצליח לאמץ שבעה.
הילדים, אותם הרגרייב גידל במתכונת נוקשה, בלי לתת להם שמות אפילו אלא מספרים בלבד, גדלו עם כוחות על שונים ומשונים – אחד היה חזק מהרגיל, אחר יכל לשוחח עם מתים, אחת גרמה לאנשים לעשות כדבריה, ורק האחרונה, מספר 7, לא פיתחה שום כוח מיוחד. כבר בהיותם בני נוער צעירים, היה הרגרייב מוציא את הילדים שלו, אותם הוא כינה “אקדמיית המטרייה”, למשימות בהן הם היו נלחמים בעבריינים מסוכנים.
עם הזמן הילדים גדלו, והתחילו להתרחק זה מזה ומהרגרייב, האב הנוקשה וחסר האהבה שגידל אותם. כל אחד מהם בחר דרך משלו להתמודד עם הילדות האכזרית הזאת, ורובם לא ראו את עצמם חוזרים אי פעם לבית אביהם, או שומרים על קשר זה עם זה – עד שקרה הדבר היחידי שכפה על כולם להפגש.
רג’ינלד הרגרייב מת, נרצח ככל הנראה, וילדיו המאומצים נפגשו לראשונה מזה שנים רבות. במפגש האיחוד הכפוי הזה הם גם גילו אסון נוסף – העולם הולך להסתיים, וזה יקרה בתוך ימים ספורים בלבד. מה עושים עכשיו, האם עושים את זה ביחד, ואיך אפשר אם הם ממש לא סובלים אחד את השני?

רעש וצלצולים
הרושם הראשוני מ”אקדמיית המטריה” נהדר. בעוד שרוב השחקנים בסדרה לא מוכרים מאוד, הם סימפטיים ביותר, ויש כמה פייבוריטים מסדרות אחרות. את לות’ר, הראשון מחניכי האקדמיה, משחק טום הופר (Tom Hopper) מ”מפרשים שחורים” ו” משחקי הכס “. את קלאוס, מספר 4, משחק רוברט שיהן (Robert Sheehan), הלוא הוא ניית’ן האהוב מ”עברייני על”. גולת הכותרת היא ללא ספק אלן פייג’ (Ellen Page), שמשחקת את וניה, מספר 7 חסרת הכוחות, והיא השחקנית החזקה ביותר בסדרה, וגם, מבחינות מסוימות, הגיבורה הראשית שלה. אין ספק הרי שהדמות המעניינת ביותר במשפחה של גיבורי על מאומצים, היא זאת שלא פיתחה שום כוח מיוחד.
בפרק הראשון גם תשימו לב כמה עשן הסדרה מפזרת לכם בעיניים. סצנות צבעוניות וססגוניות מתרחשות עם להיטי פופ ורוק קצביים, ובכך מוכרות לנו שמדובר בסדרה כיפית ממש. רוב הזמן זה גם עובד ממש טוב בהתחלה, אבל זה גם סימן לכך שאולי אין פה הרבה תוכן. הרבה זמן ומשאבים הושקעו כדי שנחשוב שכיף לנו, למה שלא יושקע אותו זמן בלייצר סיפור מעניין ודמויות טובות כדי שיהיה לנו כיף באמת? והדמויות טובות, שלא תטעו. וגם הסיפור לא רע בכלל. הבעיה מתחילה כשהשחקנים לא מצליחים לסחוב את הדמויות האלה.
אם אתם חובבי טלויזיה בריטית, “אקדמיית המטריה” עשויה להזכיר לכם שתי סדרות מעניינות. ישנה “עברייני על”, ממנה אף הגיע שיהן לשחק דמות דומה מאוד לזו שהוא שיחק שם, וישנה גם “אוטופיה”, שבוטלה לאחר שתי עונות, אך צפוי לה חידוש של HBO. שתי הסדרות היו מאוד ססגוניות, מאוד ייחודיות, והתדרדרו מאוד מהר. לשתיהן הייתה עונה ראשונה לא פחות ממבריקה, אבל הנה הקאץ’ – היו אלה עונות של שישה פרקים בלבד, כאשר אורכו של כל פרק לא עלה על 45 דקות. כזו היא הטלויזיה הבריטית.
“אקדמיית המטריה” היא סדרת נטפליקס טיפוסית בת עשרה פרקים, כאשר כל פרק אורך לפחות 50 דקות, וחלקם חוצים גם את השעה. עונה אחת של “אקדמיית המטריה” שווה בערך שתי עונות בריטיות באורך, וזה מורגש מאוד. עד לפרק החמישי הכל חלק ממש – אנחנו סקרנים ומעוניינים, ורוצים להכנס עוד ועוד לתוך העולם ולתעלומה שבו. בערך מסוף פרק 5 ובוודאות מהפרק השישי זה מתחיל להקליק פחות טוב. השחיקה שלנו, הצופים, מתחילה באמצע העונה.
רוב השחקנים פשוט לא סוחבים את הדמויות. אני מבין את מה שעובר על דייגו, מספר 2, שתמיד גדל בצילו של מספר 1, אבל הוא לא סימפטי מספיק כדי שיהיה אכפת לי. אני שומע את מה שאליסון, מספר 3, אומרת על המשפחה שהיא עזבה בשביל להגיע שוב לאקדמיה, אבל אין לי שום חיבור למשפחה שלה. מספר 5 חסר השם, נוסע בזמן שגילו מתקרב ל-60 אך הוא לכוד בגוף של נער בן 15, פשוט לא מצליח למכור לי את הדמות. הילד המרגיז הזה הוא לא אדם בן 60 מהעתיד, ולא משנה כמה פעמים תגידו לי שזה ככה.
פייג’ נאלצת לסחוב את כל הסדרה על גבה, והיא לא מצליחה כי היא לא הדמות החשובה היחידה, ושיהן מהנה מאוד, אבל הדמות שלו דווקא יחסית מינורית ברוב הפרקים. “אקדמיית המטריה” היא קבוצה של אנשים לא נעימים שרבים אחד עם השני, ולא אכפת לי מאף אחד מהם. כמו כן, יש פספוס די גדול עם הנבלים בסדרה.
נבלים מפוספסים
יש כמה וכמה אנטגוניסטים בסדרה, אבל שני הנבלים הבולטים ביותר הם הייזל וצ’ה צ’ה. תמונה אחת שווה אלף מילים, ומספיק להסתכל על תמונה אחת של הייזל וצ’ה צ’ה מהקומיקס כדי להבין כמה הם מגניבים. שני סוכנים מסתוריים בחליפות שחורות, שלראשם מסכות ענקיות שנראות כאילו הן לקוחות מבובות יריד ענקיות, אחת בכחול ואחת בורוד. הם חמושים עד השיניים, ולמרות שעל הנייר נדמה שאין להם כוחות על, שני הפסיכופטים האלה מהווים בעיה מאוד רצינית גם לחבורה של אנשים צעירים עם כוחות על ממשיים.
אקדמיית המטריה (צילום: Christos Kalohoridis, תמונה באדיבות Netflix)
בסדרה הייזל וצ’ה צ’ה לא מקליקים באותה המידה. הליהוקים שלהם סבירים בסך הכל, כשהייזל הוא המוצלח מבין השניים, אבל הם לא מאוד מיוחדים. המסכות שלהם נראות יותר מטופשות ממפחידות, והם יותר מבלבלים ממסתוריים. הקושי הרב של ילדי האקדמיה בלהביס אותם נראה לא מוצדק בכלל, וההצדקה הזאת לא מגיעה באף שלב של הסדרה. לא באמת. לוקח המון זמן באמת להבין אותם ולהתחבר אליהם, ובכל הזמן הזה הם מוסיפים עמימות לא נחוצה לסדרה שממש סובלת מעודף עמימות גם בלעדיהם.
ככל שהעלילה מתפתחת, הכוחות האנטגוניסטיים שפועלים נגד האקדמיה נהיים ברורים יותר, ובהדרגה גם מעניינים יותר. למרות שמהפרק השישי הסדרה נהיית פחות מעניינת, חלק מהחלקים שכן עובדים קשורים לנבלים השונים, כולל גם להייזל וצ’ה צ’ה – חבל רק שזה לא מספיק.
בשורה התחתונה
“אקדמיית המטריה” מתחילה נפלא, ומאבדת את זה בהדרגה. במחציתה השניה היא מתקשה לרגש ולשמח, מלבד כמה רגעים בולטים וזכורים לטובה. למרות זאת, העונה הראשונה מסתיימת בפרק נהדר, שעושה המון חשק לעוד. נקווה שבעונה השניה הסדרה תרים קצת את הסטנדרט. השחקנים החלשים בתפקידים המרכזיים ישארו, כמובן, אין הרבה מה לעשות עם זה, אבל לסדרה יש לא מעט פוטנציאל, גם עם עונה ראשונה חלשה יחסית.

המשך לכתבה המלאה