ביקורת סרט: רומא – מאוד אישי, מאוד איטי

אלפונסו קוארון (Alfonso Cuaron) הוא במאי שהפך לסמל. הוא אחד הבמאים המפורסמים בעולם, עם פרסים מכל טקס ופסטיבל שאפשר לדמיין, ויוצר בולט בסדרה של יוצרים בולטים לא פחות שיצאו ממקסיקו. לאחר קריירה ארוכה ומצליחה במגרש הביתי, קוארון עבד עם גדולי השחקנים ההוליוודיים, בז’אנרים שונים. פנטזיה, מדע בדיוני, מותחן דיסטופי…
כעת, עם הפרסום, קיבל קוארון את היכולת לקחת את כל הקהל הענק שהוא צבר ברחבי כל העולם, ולקחת אותנו אל ההתחלה – לשכונת רומא במקסיקו סיטי, בה קוארון גדל בשנות ה-60 וה-70, מוקף בתהפוכות פוליטיות, אנשים טובים, ואלימות אין קץ. “ רומא ” ( Roma ) לא מספר את הסיפור שלו, אלא סיפור של מישהי שהייתה יקרה מאוד לליבו – המשרתת של המשפחה שלו, שגידלה אותו ואת אחיו לא פחות ואף יותר מאמם.
העלילה
יאליצה אפריסיו (Yalitza Aparicio) משחקת את קלאו, משרתת בבית של משפחה ממעמד הביניים במקסיקו סיטי. בבית מתגוררת סופיה, אם המשפחה, עם אימה וארבעת ילדיה. בעלה, אנטוניו, עובד רוב הזמן בקוויבק שבקנדה, ועל גידול הילדים אחראית סופיה – אך חלק גדול מזה נופל על שתי המשרתות, קלאו ביניהן. לאחר שקלאו נכנסת להריון לא רצוי מבן זוג שלא מעוניין לקחת אחריות, היא מתחילה בהדרגה לאבד אחיזה על חייה, בזמן שאסונות טבע ותהפוכות פוליטיות מהדהדות סביבה את עולמה הפנימי.

שחור לבן, אבל עשיר בצבע
מתי לאחרונה צפיתם בסרט, שהתחיל בהוראות קריאת כתוביות? אם תגידו “בחיים לא” לא אהיה מופתע – גם אני לא זוכר מקרה כזה. קוארון, שיודע טוב מאוד שהוא פונה לקהל בין לאומי, רוצה להציג את ילדותו כמו שהוא זוכר אותה. הוא רוצה שנריח את הריחות ונראה את הצבעים… אבל הסרט כולו צולם בשחור לבן. זה נשמע מוזר, אבל המונוכרומטיות מאוד עוזרת להתמקד בדברים שקוארון רוצה שנתמקד בהם, ואחד מהם הוא השפה.
השפה המדוברת במקסיקו היא, כמובן, ספרדית. אבל קלאו, גיבורת הסרט, לא ממוצא ספרדי. היא, כמו גם המשרתת השניה בבית, מיקסטקית – מילה כללית המתארת צאצאים של ילידים מקומיים, מלפני הכיבוש הספרדי, צאצאים של אצטקים ושל תרבויות מקומיות אחרות. לכן הכתוביות של הסרט מופיעות בשני פורמטים שונים – כתוביות רגילות בספרדית, וכתוביות ב[סוגריים מרובעים] למיקסטקית. גם צופה דובר ספרדית, אם לא גדל במקסיקו ולא למד את השפה, לא יבין כחצי מהנאמר בסרט בלי הכתוביות.
הבלילה התרבותית הזאת ניכרת בכל. ילדי הבית הבהירים מדברים בספרדית על קולנוע אמריקאי, בעוד שהמיקסטקים מדברים ביניהם בשפה שלהם וחוזרים בחגים לכפר שלהם, שאין בו כבישים סלולים ואפילו לא מים זורמים. והחיים, כמו החיים, לוקחים את הזמן – ואתם גם קוארון, שלא ממהר לשום מקום.
“רומא” הוא סרט איטי מאוד, שחלק ניכר מהזמן לא קורה בו כלום. זה בבירור נעשה בכוונה. הסרט דורש עירנות וסבלנות, אבל גם מתגמל עליהם. האיטיות והשקט של “רומא” נותן לנו יותר זמן לשאוב את כל הסרט פנימה. כאן שוב נכנסת לתמונה פלטת הצבעים של הסרט, שבדלותה נותנת לנו אפשרות להתמקד בדברים החשובים לקוארון. מצד שני, עם כל מה שהסרט מרוויח מהאיטיות שלו, הוא גם מפסיד לא מעט. “איטי” זה לעתים קרובות מילה נרדפת ל”משעמם”, וגם לאוהבים מושבעים של קולנוע איטי, כמו עבדכם הנאמן למשל, “רומא” הוא לעתים איטי מדי, קפוא בתוך רגע שכבר לא נשאר יותר מה לשאוב ממנו.
רומא (צילום: אלפונסו קוארון, תמונה באדיבות נטפליקס)
מוצף בסימבוליקה שלא לצורך
הבעיה הכי גדולה של “רומא”, זה כמה שהסרט מתעקש שיש בו משמעות. ואל תבינו לא נכון – יש בו הרבה משמעות. הסיפור של קלאו הוא, בשורה התחתונה, סיפור מצוין, שראוי להופיע על מסכי ענק ולהיות מועמד לפרסים בינלאומיים. אבל בשביל קוארון הוא סיפור מאוד אישי וחשוב, עם מטען רגשי מאוד חזק, והוא מעביר את המטען הזה אלינו דרך סימבוליקה, שבמהרה נהיית מייגעת.
שוב ושוב קורים אסונות שונים סביב קלאו – רעידת אדמה, שרפה, הפגנה אלימה… ובתוך כל האירועים האלה היא חסרת אונים. איתה גם אחנו הצופים חסרי אונים, פשוט מתבוננים בה מתבוננת בעולם משתנה ומתהפך סביבה, בלי יכולת לעשות שום דבר עם זה. יש רגעים בהם קוארון עושה רפרנסים לסרטים של עצמו, או לז’אנרים קולנועיים משנות ה-50, לפעמים הוא מציג מטוס ברקע ברגעים שקטים שתמיד נראה כאילו הוא מייצג משהו, ואף פעם לא ברור ממש מה…
בניסיון להעביר לנו יותר ממה שאנחנו רואים, קוארון מעביר לנו יותר מדי – עד למצב בו פעולה דרמטית משמעותית שקלאו עושה בסוף הסרט הופכת לפעולה סימבולית עצמתית. הסימליות אומנם חזקה, אבל זה גם מנטרל גדול מהרגש שבסצנה, וכתוצאה מזה גם חלק גדול מהמסע של קלאו, שמהרבה בחינות הוביל לרגע הזה.
“רומא” נהדר בדברים הקטנים. איפיוני הדמויות מושלמים, במיוחד של אב המשפחה שחווה רצח אופי כל פעם מחדש שהוא נמצא על המסך, ובניית המיזנסצנות היא תענוג לצופה – גם בחללים קטנים, וגם במרחבים פתוחים. אבל כל פעם שקוארון מנסה להביא אותנו למשהו גדול יותר, הוא הולך רחוק מדי, חזק מדי, והמסר ברור ומאולץ מדי.
רומא (תמונה באדיבות נטפליקס)
בשורה התחתונה
“רומא” הוא לא סרט לכל אחד. בשביל רבים מכם, התמונה בראש שיש לכם כשאומרים “קולנוע זר” היא כנראה של משהו דומה ל”רומא” – סרט איטי שלא תמיד ברור, עם מהלכים אנטי-דרמטיים שלא מובילים לכלום לפעמים. מצד אחד, הוא מציג סיפור לינארי, אבל מצד שני הוא מספר אותו בצורה רגשית, לא פחות ואף יותר מכסיפור שגרתי. בסופו של דבר, זו חוויה קולנועית יוצאת דופן, גם בצפיה ביתית וגם בצפיה קולנועית.
הסרט יוקרן ברשת בתי הקולנועי “לב” במקביל לעלייתו לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס (Netflix) ביום שישי, ה-14.12, כך שתוכלו לבחור את הפורמט המועדף עליכם. לא אדע מה להמליץ, לכו עם ההעדפה האישית שלכם. המסך הגדול עדיף כמובן, אבל גם לצפיה ביתית ישנם לא מעט יתרונות. רק זכרו לגשת אל הסרט בראש פתוח, וחשוב מאוד לזכור – היו עירניים. לבוא ישנוניים לסרט ישנוני בטון שלו זה מתכון בטוח להירדם בכורסה, ולא משנה אם אתם באולם קולנוע מוקפים באנשים, או בבית עם חברות, חברים, כלבים או חתולים.

המשך לכתבה המלאה