ביקורת סרט: רפסודיה בוהמית – אין מסך שיכיל את פרדי מרקורי

סרטים שמספרים על חייו של אמן אמיתי מתחלקים לרוב לשני סוגים – כאלה שאין להם שום דבר מעניין לספר, וכאלה שאין להם שום דבר מעניין לספר אבל נחמד לראות אותם. היום יותר מבכל תקופה אחרת, כשהכל כתוב בויקיפדיה ויוטיוב עמוס עד הקצה בתכנים דוקומנטרים על כל אדם שהתעטש במאה האחרונה, מה יספר לנו סרט עם שחקנים מקצועיים?
ישנו גם הסוג השלישי, הנדיר מאוד, של סרטים על חיי סלבריטאים שיש בהם ערך אומנותי וקולנועי משל עצמם, בזכות מסר מורכב שהסרט מספר דרך הדמויות הכמעט-מציאותיות שלו, כמו “הרשת החברתית”, “השור הזועם” או “פחד ותיעוב בלאס וגאס”. ברוב המקרים, כמובן, עדיף לא לצפות למשהו יוצא דופן בסרטים האלה, כי חבל להתאכזב.
לסרטים שמבוססים על חייהם של מוזיקאים ישנו יתרון יוצא דופן משלהם – המוזיקה. לא משנה כמה הסרט משעמם, סתמי וחוטא למציאות, לכל הפחות תזכו לראות גרסאות קולנועיות יפות על מסך גדול מאוד של השירים האהובים עליכם, בהנחה שאתם אוהבים את המוזיקאי. ומי בעולם הזה לא אוהב את קווין (Queen)?
העלילה
“ רפסודיה בוהמית ” (Bohemian Rhapsody) נפתח בכך שפרדי מרוקרי עולה לבמה. המקום – אצטדיון וומבלי בלונדון. התאריך – ה-13 ביולי 1985. אחת מהופעותיה החשובות והמפורסמות ביותר של להקת קווין, שעזרה לגייס סכומים אסטרונומיים ב-Live Aid, מופע צדקה ענק בו הופיעו כל המי-ומי של התקופה. משם אנחנו חוזרים 15 שנים אחורה, לנמל התעופה הית’רו.
רמי מאלק (Rami Malek) מ”מר רובוט” משחק את פארוק בולסרה, נער ממוצא פרסי שגדל בזנזיבר, ומשם נמלט יחד עם משפחתו לבריטניה כאשר מהפכה מקומית הובילה לסדרה של טיהורים אתניים. למרות שהוריו עדיין קראו לו פארוק, הוא העדיף שחבריו יקראו לו פרדי. מעצב גרפי בהשכלתו, הוא היה מוזיקאי בנשמה – וחיפש להקה שתקבל אותו. למזלו, להקה צעירה בשם Smile איבדה את הזמר והמשורר שלה, והוא התנפל על ההזדמנות.
יחד עם רופא שיניים, אסטרופיזיקאי ומהנדס חשמל, פרדי שינה את פני הלהקה מקצה לקצה. הם שינו את שמם לקווין, והוא שינה את שם המשפחה שלו למרקורי. משם חייו וחייהם של חברי הלהקה וחבריו הקרובים התחילו להשתפר משמעותית – וגם להסתבך ולהתדרדר למקומות לא רצויים.

זה לא על פרדי, זה על קווין
כשמדברים על קווין, חושבים מיד על פרדי מרקורי. אבל כשמדברים על מרקורי, לרוב בעצם מתכוונים לקווין. קשה להפריד בין השניים. אמת, פרדי מרקורי היה הדבר הגדול והבולט ביותר בהרכב הזה, אבל כידוע – קריירת הסולו שלו לא הגיעה לרמת החשיפה והאהבה הזאת, ובצדק. הסרט “רפסודיה בוהמית” לא שוכח את זה גם הוא.
פרדי הוא גיבור הסרט, בדיוק כמו שהסולן הוא ה”גיבור” של הלהקה – הוא הקול והפנים, הוא מי שרואים ושומעים יותר מכל, ובמקרה של פרדי הוא גם כוכב רוק מהסוג הישן, כזה שאי אפשר להסיר ממנו את המבט. אבל כמו שגיבור ראשי בסרט לא יכול לקדם את הסיפור בלי דמויות נוספות, כך גם פרדי מרקורי, מדהים ככל שיהיה, לא יעשה הרבה בלי להקה מאחוריו – והלהקה שתמיד הייתה הכי טובה לו הייתה בראיין מיי, רוג’ר טיילור וג’ון דיקון, או בקיצור – קווין.
לאורך כל הסרט, אנחנו רואים שוב ושוב את הסימביוזה בין פרדי לבין הלהקה. אנחנו רואים איך נכתבו שירים, איך הם הולחנו, רואים ריבים וויכוחים שמתוכם צמחו כמה מלהיטי הרוק הגדולים ביותר בכל הזמנים. Bohemian Rhapsody, השיר שעל שמו נקרא הסרט, מקבל תשומת לב רבה – אבל לא רק הוא. שוב ושוב אנחנו רואים כיצד חברי קווין בוחרים לשבור מוסכמות של רוק ושל מוזיקה בכלל, כדי לייצר להיטים שקשה לסווג מבחינת סוגה – אבל קל מאוד להצביע עליהם ולאמר “זה חתיכת שיר מצוין”.
רמי מאלק עצמו הוא פרדי מצוין. תחילה הוא מסיח את הדעת במראה שלו – לפרדי מרקורי היה עיוות בלסת העליונה שנגרם בגלל ארבע שיניים מיותרות שהוא נולד איתן, ולמאלק הותקנו שיניים מיותרות כדי שיהיה דומה יותר למרקורי, וגם כי דמויות רבות מתיחסות ללסת הזאת, כמובן. המראה הזה לא נראה אורגני בהתחלה, במיוחד אם מכירים את פניו של מאלק, אבל מהר מאוד כבר לא שמים לב לזה, כי מאלק עושה עבודה מצוינת בלשחק את מרקורי, לפחות בגבול מה שההפקה רצתה להציג. ומה שההפקה רצתה להציג לא בהכרח היה נכון.
מתוך “רפסודיה בוהמית” (תמונה באדיבות פורום פילם)
מתחמק מקלישאות – ונכשל
ראינו הרבה מאוד סרטים על חייהם של אמני עבר, ונראה עוד רבים כמוהם. הנוסחה של הסרטים האלה חוזרת על עצמה בכל סרט, כמעט ללא יוצא מן הכלל: אדם שלא הייתם מסתכלים עליו פעמיים ביום רגיל מכיל בתוכו ניצוץ של הברקה. הוא מצליח לגייס עוד מספר אנשים מוכשרים ונאמנים סביבו, ויחד הם סוחפים אחריהם מיליונים. העלייה המטאורית מובילה ליהירות, האדם המוכשר הופך למפלצת שמתעללת רגשית בכל הסובבים אותה, והוא נשאר לבד. לאט לאט הוא מתדרדר כמעט למוות, אך לפני מותו הממשי הוא מספיק לכפר על עוונותיו ולחזור לאור הזרקורים כגיבור אהוב גם בעיני מעריציו, וגם בעיני חבריו שסלחו לו.
הקלישאה הזו מאוסה לחלוטין. מצד אחד, כי לרוב היא לא באמת משקפת את המציאות, אלא מספרת סיפור יפה שלכאורה מצדיק התנהגות בהמתית של אנשים שחושבים שזה מותר להם. במידה מסוימת, תסריטאים, במאים ושחקנים שמקדמים דמויות כאלה מנסים לספר לנו שגם להם, כאמנים, מותר להיות חלאות תת-אנושיות. הסיבה השניה שהקלישאה הזאת מאוסה, היא פשוט כי היא כבר כל כך שחוקה – שחוקה עד למצב בו פשוט אין שום טעם לראות סרט חדש על אמן, אלא אם זה אמן אהוב מאוד אישית, וגם אז ההנאה מהסרט תהייה מאוד חלקית.
יוצרי “רפסודיה בוהמית” ניסו להתחמק מהקלישאה הזאת – אבל נדמה שהם רצו שנעריך את הניסיון, ותו לא. “רפסודיה בוהמית” הולך בקו ישר לפי כל הכללים של הקלישאה, מלבד הבדל מאוד גדול – הסרט לא מציג את פרדי כמפלצת באף שלב. הוא עושה דברים רעים, כן. הוא מזניח ומרחיק ודוחה אנשים קרובים, אבל הוא לא עושה את זה בנבזיות. הוא מסונוור מהצלחה, מבולבל מנטייתו המינית שמתנגשת עם חלק מהדברים שהוא ייחל לעצמו בחיים, ורע מכל – מנחה אותו נבל נבזה שרוצה בטובתו האישית שלו בלבד, על חשבון פרדי וכל מה שיקר לפרדי.
כן כן – ב”רפסודיה בוהמית” יש נבל, והוא הנבל הקלישאתי והמשעמם ביותר שאפשר לדמיין. נבל שפוגע באמינות של הסרט, וגם הופך רגעים שאמורים להיות נוגעים ומרגשים למטופשים להחריד. כל המורכבות של פרדי והסיפור שלו, כל הצדדים המכוערים באישיות שלו, כולם מתנקזים ל”האיש הרע גרם לי לעשות את זה”. כמובן שפרדי לא אומר את זה, כי אנשים טובים כמו פרדי לוקחים אחריות על מה שהם עושים, גם כשזה בעצם אשמתו של מישהו אחר, אבל הקהל מקבל את זה שמגיע לפרדי שיסלחו לו ויקבלו אותו למרות יהירותו וההתנהגות ההרסנית שלו – הוא הרי לא באמת אשם בכלום!
מתוך “רפסודיה בוהמית” (תמונה באדיבות פורום פילם)
עדיף שהסרט היה הולך בקלישאה הקלאסית. כן, היא מעייפת, אבל לפחות אנחנו מכירים אותה ומוכנים אליה. אנחנו יודעים להתמודד איתה. ובואו נודה בזה – אף אחד לא בא לסרט הזה עם ציפיות גבוהות מהסיפור, בעיקר רצינו לראות ביצועים קולנועיים לשירים האהובים עלינו. לשנות את הסיפור בלי לשנות את הנוסחה לא עובד – במיוחד לא כשזה נעשה בצורה כה עצלנית וחסרת השראה.
בשורה התחתונה
הסרט מתחיל בזה שכמה מכוכביו מופיעים על המסך מחוץ לתפקיד, ופונים אל הקהל. הם מברכים אותנו על כך שבאנו לראות את הסרט בקולנוע, שזו הדרך האופטימלית לראות אותו לטענתם. זה כבר מחשיד, בעיקר בהתחשב בזה שאנחנו כבר באולם – למה שיפרגנו לנו על זה? אבל בפועל הם צודקים – הדרך הטובה ביותר לראות את “רפסודיה בוהמית” היא בקולנוע .
הגרנדיוזיות של פרדי מרקורי ושל קווין ראויה למסכים הגדולים ביותר, והמשחק של רמי מאלק מצליח להעביר את זה נפלא. המוזיקה של קווין, שמתנגנת בסראונד סביב הצופים באולם, היא פלייבק של קווין המקורית – אם חששתם שתשמעו את מאלק שר במקום פרדי מרקורי, אז אל חשש, זה לא קורה. כסרט, כדרמה, מדובר ביצירה סתמית ודי משעממת, אבל כחוויה מוזיקלית שנותנת גם לא מעט טריוויה מעניינת על הלהקה, “רפסודיה בוהמית” מהנה מאוד. רק אל תצפו ליהנות מהסרט אם אתם לא ממש אוהבים או מכירים את קווין. אז, כנראה שלא תהנו בכלל.

המשך לכתבה המלאה

החדשות החמות ביותר היום