ביקורת סרט: מלון ארטמיס – אולי לא תשמעו עליו, אבל כדאי לכם לראות אותו

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים היה גל של סרטים מוזרים – סרטי פשע שמתמקדים פחות בפשע ויותר בדמויות הססגוניות שבהם. סרטים שמתרחשים במיקום וזמן מוזרים, לפעמים בכלל לא ברורים, לפעמים פשוט שונים מאיך שאנחנו מכירים אותם.
גם בז’אנר הם לא היו לגמרי ברורים – סרטי פעולה? קומדיה? דרמה? בעיקר אפשר היה להגדיר אותם כסרטים “טרנטינואים”, אבל זה לא עשה חסד, לא להם ולא לטרנטינו. חלקם היו מוצלחים, חלקם נוראיים וחלקם פשוט נשכחים, ועם הזמן הם דעכו. אבל אחת לכמה זמן צץ לו עוד סרט כזה – סרט בתקציב לא גבוה, עם הרבה שחקנים מוצלחים, וסיפור מקורי, חד פעמי ויוצא דופן. “ מלון ארטמיס ” (Hotel Artemis) הוא סרט כזה בדיוק.
העלילה
השנה היא 2028. מי השתיה בקליפורניה עומדים להסתיים, ותאגידי העל האוחזים במשאבים מתחילים לסגור את הברז, מה שמוביל למהומות הגדולות ביותר שקליפורניה ידעה אי פעם.  סטרלינג קיי. בראון (Sterling K. Brown) משחק שודד שמנצל את המהומות כדי לשדוד כספת בנק עמידה במיוחד. במהלך השוד אחד השותפים שלו, שהוא גם אחיו, נפצע. בלית ברירה גיבורינו לוקח את אחיו הגוסס למקום מיוחד – מלון ארטמיס. בקומת הפנטהאוז של המלון הנטוש נמצאת מרפאה מאוד מיוחדת – זו מרפאה שמשרתת רק עבריינים. היא מתקיימת על פי כמה עקרונות פשוטים, כשבראשם נמצאים החוקים. אין נשקים בשטח המלון, כל המטופלים אנונימים, אסור לפגוע במטופלים אחרים, ועוד כמה כללים באותה הרוח.
את המלון מנהלת אחות מזדקנת שמכונה פשוט “האחות”, ומגלמת אותה ג’ודי פוסטר (Jodie Foster), שנוטה לביים יותר מלשחק. זה למעשה תפקידה הראשון בקולנוע מאז 2013. לצידה עומד אח רפואי מגודל בשם אוורסט, אותו משחק דייב בטיסטה (Dave Bautista), ובמלון שוהים כרגע שני דיירים, שמחלימים מפציעותיהם – מתנקשת יפהפיה המגולמת על ידי סופיה בוטלה (Sofia Boutella), וסוחר נשק רגזן אותו משחק צ’ארלי דיי (Charlie Day).
לבוא, לרפא את אחיו, ולצאת – זה כל מה שמעניין את גיבורינו. אבל נדמה שהערב הזה, שהתחיל על רגל שמאל, רק ימשיך להתדרדר בשביל כל מי שבא במגע עם האחים חסרי המזל.

כמו סרט קומיקס משנות ה-90
בשנות ה-90 היה גל של סרטי קומיקס אפלים. הבולטים בהם הם כמובן סרטי “באטמן” של טים ברטון ו”בלייד”, אבל לא עליהם אני מדבר. אני דווקא מתכוון לסרטים היותר איזוטריים, כמו “דיק טרייסי”, “הצל” ו”העורב”. סרטים למבוגרים עם אלימות וגיבורים “רעים”. סרטים שלקחו את ז’אנר הנואר שדעך כמה עשורים לפני כן, והפכו אותו למשהו מצועצע ומאוד כיפי. וזה גם מה שקורה כאן.
הסרט מתרחש בקליפורניה, בשנת 2028. מערכה קרובה וברורה מצד אחד, אבל גם מספיק בדיונית כדי להיות יקום מקביל וזר לחלוטין. הטכנולוגיות בסרט הן הטכנולוגיות שלנו, אבל מעט מתקדמות יותר, והבעיות בעולם הן הבעיות שלנו, אבל מעט (או הרבה) חמורות יותר. נדמה שזה יכול להיות קומיקס מצוין, אלא שדרו פירס (Drew Pearce), המוח מאחורי הסרט, הוא תסריטאי מנוסה. ככזה, הוא העדיף לכתוב תסריט. זה גם הסרט הראשון שהוא ביים באורך מלא.
כמו שקורה הרבה פעמים עם פרויקטים כאלה, שהם פרי מוחו הקודח של אדם אחד, התוצאה הסופית לא ממש מלוטשת. אבל מצד שני הסרט נעשה בהמון אהבה, וזה מורגש. הסיפור מקרטע מדי פעם, אבל בניית העולם מרתקת. התקציב של הסרט לא מאוד גבוה כנראה, וזה ניכר בכל הפילטרים של הצילום, תאורה ועריכה שמטרתם להחשיך ולהסיח אותנו מהדלות של חלק מהסטים.
האשליה הזאת עובדת מצוין – אנחנו שבויים בעולם של הסרט, שמרגיש חי ונושם ופועם, גם אם תמיד קצת מצועצע. וזה עובד כי אנחנו הרי אוהבים את האסתטיקה הקומיקסית הזאת. זה מרענן לראות שבזמן שסרטי הקומיקס מנסים להיות מאוד מציאותיים, סרט כזה, שלא מבוסס על קומיקס, מנסה “לעבוד” עלינו שהוא הוא דווקא הקומיקס כאן!
כמובן שעוד דבר שעובד לטובת הסרט זה ההופעות שבו.
ג’ודי פוסטר מתוך “מלון ארטמיס” (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
כמה הופעות נהדרות
יש שמות גדולים ומרשימים שמתנוססים על הפוסטר של “מלון ארטמיס”. כמובן שהזקנים – ג’ודי פוסטר ו ג’ף גולדבלום (Jeff Goldbloom) – נתנו הופעות נהדרות, אבל דווקא הייתי רוצה להתמקד בשלושה שחקנים אחרים.
ראשית כל, כיף לראות את סופיה בוטלה מגוונת תפקידים. בתור רקדנית ליווי לשעבר, הכניסה שלה לקולנוע הגיע מהצד של היכולות הפיזיות שלה כרקדנית. היא הופיעה ב” סטארטרק: אל האינסוף ” ו” המומיה ” בתפקידים מאופרים מאוד, ששמו דגש יותר גדול על הפיזיות שהיא מביאה איתה מאשר על הפנים שלה. בתפקידים האלה היא הייתה מצוינת. וראינו גם את פניה, בין השאר ב”קינגסמן: השירות החשאי” ו” פצצה אטומית “, אבל כאן היה לה תפקיד הרבה יותר גדול. אי אפשר לומר שהיא הפגינה כישורי משחק חריפים, אבל היא הראתה מספיק מהם, לצד יכולת נפלאה גם כשחקנית פעולה. בשעה טובה, כי אי אפשר להפיל את כל האקשן הכבד רק על שרליז ת’רון.
שנית, שוב יש לציין לטובה את דייב בטיסטה. כשדוויין ג’ונסון הוא כבר השחקן המבוקש ביותר בהוליווד, וג’ון סינה בינתיים גם עולה בהדרגה, לא בטוח שיש מקום לעוד מתאבק-שחקן, במיוחד בטיסטה, שהפרופיל שלו מעט נמוך יותר. אבל בין “שומרי הגלקסיה”, “בלייד ראנר 2049″ ו”מלון ארטמיס”, הוא מראה טווח רחב למדי ביכולת המשחק שלו. הוא מצליח להיות גם בריון, גם מצחיק, גם עצוב, גם דרמטי, ולפעמים גם כמה מאלה בו זמנית. ההופעה שלו ב”מלון ארטמיס” היא תענוג צרוף ומלא בכל ספקטרום הרגשות שאנחנו רוצים לראות מדמות משנה בולטת.
דייב בטיסטה מתוך “מלון ארטמיס” (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל הכי בולט בסרט סטרלינג קיי. בראון, שנדד מהטלויזיה אל הקולנוע בצורה טבעית לחלוטין. זה אולי התפקיד הראשי הראשון שלו, והוא נושא את התפקיד בגאווה רבה על כתפיו המוכשרות. הוא האנטי-גיבור המושלם, אדם שקל לחבב וקל להזדהות איתו, אבל גם קל מאוד לראות איך ולמה הוא התדרדר לפשע אלים. אשמח מאוד לראות אותו בעוד סרטים בתפקידים דומים, ונדמה שזה עוד יזדמן לו.
בשורה התחתונה
לפעמים רעיון יפה מספיק כדי שנהנה ממנו, גם אם ההגשה שלו לא מושלמת. למרות פגמיו, “מלון ארטמיס” ממש לא מקולקל. אם כבר הוא מרגיש כמו פרי שלא הבשיל מספיק – אבל אפשר לנגוס בו ולהנות ממנו למרות החמיצות הקלה. לא תקבלו כאן מוצר מהודק ומלוטש ולא תחוו סיפור שישנה לכם את החיים, אבל כן תצללו לעולם שונה ומיוחד, עולם שקל לדמיין ומעניין לחוות דרך עיניים של דמויות שראו שחורות כל כך הרבה זמן, שהן כבר שכחו איך האור בקצה המנהרה נראה.

המשך לכתבה המלאה

החדשות החמות ביותר היום